מבחוץ קל לדמיין שהעולם שלי עשוי כולו משמפניה, סדיני משי, נרות ועקבים גבוהים. לפעמים יש בו גם את כל אלה, אבל הם רק התפאורה. מה שמושך אותי באמת הוא המפגש עצמו: המבט הראשון, השיחה שמשנה בהדרגה את האווירה והתחושה ששני אנשים מרשים לעצמם להניח לרגע את היומיום בצד.
הבוקר מתחיל דווקא בלי זוהר
רוב הימים שלי נפתחים באופן הרבה פחות דרמטי. אימון בוקר עוזר לי להתעורר, לשמור על כוח ולהרגיש נוכחת בגוף שלי. אחריו מגיעים מקלחת, קפה וכמה דקות עם היומן. אני כותבת מחשבות, מסדרת תוכניות ולעיתים פשוט בודקת עם עצמי איך אני מרגישה לפני שהיום מתחיל לרוץ.
השעות השקטות האלה חשובות לי. מפגש קרוב דורש תשומת לב, סבלנות ואנרגיה רגשית, ולכן אני לא יכולה להגיע אליו כשאני מפוזרת לגמרי. לפני שאני בוחרת שמלה, שפתון או זוג נעליים, אני צריכה קודם כול להיות קשובה לעצמי.
הרגע שבו העקבים נכנסים לתמונה
ההתארגנות משנה את הקצב של היום. לפעמים אני בוחרת בשפתון אדום בולט, ובפעמים אחרות דווקא במראה רגוע יותר. העקבים אינם תחפושת, אלא מעין סימן מעבר: מהרגע שאני נועלת אותם, היציבה משתנה, התנועה נעשית מודעת יותר ואני מרגישה שהערב מתחיל לקבל צורה.
אין שני מפגשים זהים. אחד יכול להיות קליל, מצחיק ומלא שיחה; אחר מתחיל בהיסוס ומתפתח לאט. גם המקום משפיע. עיר חדשה, חדר לא מוכר או יציאה ספונטנית משנים את האווירה ומכניסים סקרנות. עם זאת, הכימיה אינה נוצרת מעיצוב החדר או מבקבוק שמפניה. היא תלויה באנשים שנמצאים בו.
להקשיב למה שנאמר וגם למה שלא
החלק המרתק ביותר עבורי הוא להכיר את מי שנמצא מולי. אני שמה לב לקצב הדיבור, להומור, לשתיקות ולגבולות. יש אנשים שיודעים מיד מה הם רוצים, ואחרים צריכים זמן כדי להרגיש בטוחים מספיק ולומר זאת. אינטואיציה עוזרת, אבל היא אינה תחליף לתקשורת ברורה. קרבה טובה נוצרת כשאפשר לשאול, לענות, לעצור ולשנות כיוון בלי מבוכה.
להרגיש רצויה מעניק לי ביטחון, אך יש עוצמה אחרת בידיעה שהצלחתי לגרום לאדם שמולי להרגיש נראה ומוערך. לא מדובר במחווה גדולה או במשפט מתוכנן. לפעמים זו תשומת לב לפרט קטן, הקשבה בלי למהר או היכולת לזהות מתי נכון להתקרב ומתי כדאי להשאיר מרחב.
כשהערב מסתיים
אחרי מפגש אני חוזרת בהדרגה לעצמי. אני חולצת את העקבים, מנקה את האיפור ונותנת לשקט להיכנס. יש ערבים שמשאירים אחריהם אנרגיה שמחזיקה אותי ערה עוד זמן רב, ואחרים מסתיימים בתחושת רוגע. בשני המקרים אני זקוקה למעבר הזה, בלי קהל ובלי הצגה.
החיים שלי אינם מורכבים רק מפיתוי ומרגעים מאחורי דלת סגורה. יש בהם נסיעות לא מתוכננות, מקומות חדשים, צחוק עם חברים עד שעה מאוחרת והרבה זמן פרטי שאני שומרת לעצמי. דווקא השגרה הזאת מאפשרת לי להגיע לכל חוויה מתוך בחירה, ולא מתוך צורך לשחק תפקיד מסביב לשעון.
הבלוג הוא המקום שבו אני אוספת חלק מהמחשבות, הפנטזיות והחוויות שבחרתי לשתף. לא הכול נכנס לכאן, וטוב שכך. משהו צריך להישאר שלי. כאן אני כותבת בשם לונלובסיטדי — לפעמים בכנות ישירה, לפעמים בקריצה, ותמיד מתוך העולם כפי שאני מכירה אותו מבפנים.